תת-כותרת: TL;DR
כשהייתי קטנה, פחדתי על אמא שלי כשהיא הייתה חותכת ירקות, נגיד מקלפת תפוד, ומחזיקה ככה שאגודל יד ימין היה בכיוון החיתוך של
הסכין שמוחזקת באותה יד.
עכשיו פתאום שמתי לב שאני גם מחזיקה ככה. זה פשוט יותר נוח, זה מייצב את הסכין, זה לא מפחיד, זה בשליטה.
כשהייתי קטנה ידעתי הכל.
אמא שלי אמרה לי לעשות ש”ב, לאכול את הכוסמת שהכינה לי כי הוא יתקרר, להתקלח, להסתכל לכל כיוון לפני חציית הכביש.
“אני יודעת!!”
עניתי לרוב.
לאמא שלי יש נטייה לחזור על עצמה, אז כל “אני יודעת” עלה בווליום ובעצבים.
חוץ מזה שהיא כנראה ידעה שאני יודעת, ורק דאגה להזכיר לי.
עכשיו אני לא יודעת כלום.
אין שום דבר וודאי. הכל אפור. אני לא יודעת אם אני מוכנה לדבר הבא, אפילו שאני מרגישה שאני תמיד מחכה לו.
אני לא יודעת אם אני בן אדם טוב. לפעמים נדמה לי ככה ולפעמים ככה.
כשהייתי קטנה…אני לא זוכרת.
כבר כמה שנים (לא זוכרת אפילו מתי התחלתי לשים לב) אני שמה לב- שאני לא זוכרת ילדות. כלומר, יש ילדות, והיא הייתה בסדר, ילדות
רגילה כזאת. אבל פתאום יש חורים.
אני ממש לא חושבת שזה מאיזו טראומה. אני פשוט לא תייקתי את החוויות שלי כנראה.
אני זוכרת סצנות קטנות, מכונסות בתוך עצמן. את הבריכה המתנפחת בטרום-חובה שמעליה היה צמח גבוה אדיר שענפיו הם כמו נוצות
ארוכות ושפעם אחת הצלחתי להשיג ענף וכל היום הסתובבתי איתו. איך שישבתי בבריכה פעם אחת והעמדתי פנים שאני בת הים הקטנה.
את הדקות המפחידות האלה בקנדה, מהביקור בגיל שלוש. איך שהיינו אני והוריי בכיכר גדולה, רחבה, עם אנשים אבל לא צפופה, ואיך
שפתאום מצאתי את עצמי לבד. הסתובבתי, זה הרגיש כמו נצח שאני מסתכלת סביבי ולא רואה את אמא או את אבא. הם היו שם כמובן, אני
פשוט לא ראיתי אותם לשנייה שהייתה נצח.
המרצה לפסיכולוגיה אמרה שהתחושה הראשונה שאדם זוכר מעצבת לו את החיים. זאת התחושה הראשונה שאני זוכרת, תחושת הנטישה.
הייתי בת שלוש.
אני לא יודעת אם אני מאמינה למה שהמרצה אמרה. זה קל מדי, להאשים את הרגע הקטן הזה בכל חיי. אולי אני מרגישה נטושה מאז רק
בגלל מה שהיא אמרה, ואולי לא.
כשהייתי קטנה, אהבתי לכתוב משפטים שנשמעתי בהם חכמה. כתבתי פעם באיזו עבודה מכיתה ב’ או ג’ שחיי המשפחה שלי מאד נחמדים,
ושבגדול אני ילדה מאושרת, אבל חבל שאבא שלי חוזר הביתה כל כך מאוחר.
אני לא זוכרת מזה שום דבר.
אני יודעת כמובן שאבא שלי עבד שעות ארוכות. אבל אני לא זוכרת את החסר הזה, ולא את האושר הזה, ולא מה עשיתי בימים אחרי שחזרתי
מהלימודים. אולי כולם ככה. אולי זה מפני שלא עשיתי משהו ששוה לזכור אותו.
אבל גם מהתיכון אני לא זוכרת הרבה. אני מרגישה שיש מסה כלשהי ששואבת זיכרונות אליה ובלי שיזכירו לי במפורט, לא אזכר.
בזמן האחרון זה נראה שזה אף החמיר- ובכלל, “זמן אחרון” כבר לא מגדיר אצלי משהו ברור. זה חודש? חצי שנה? שנתיים? כבר לא בטוחה
במעבר זמן. אני שוכחת יותר מדי. אם אני עושה מאמץ מיוחד, אני זוכרת. כמו למשל היום המושלם.
אותו אני זוכרת. וזה כנראה רק בזכות זה שרשמתי בלוח השנה שלי “יום מושלם בפארק הירקון”. זהו. אבל אני זוכרת ממנו הרבה, אבל
בעיקר תחושות.
אותה שנה הייתה שנתי הראשונה עם החבר שלי, ובמקרה גם היה לי לוח שנה תלוי ליד המיטה. כל פעם שקרה משהו מיוחד או חדש,
רשמתי בקטנה באותה משבצת של יום.
אני מתחרטת שלא המשכתי עם זה.
אני מתחילה לחשוב שכדאי לי להתחיל לשמור יומן. זה משהו שאף פעם לא התמדתי בו. אבל אני רוצה לזכור. יש יותר מדי דברים יפים,
קטנים ומיוחדים שקורים לי ואני לא זוכרת אותם. שבאים אולי באיזה הבזק פתאומי של, “היי! XYZ קרה לך לא מזמן! זוכרת אותו??”
לא, לא זכרתי, עד לאותו רגע. ושכחתי אותו שוב כעבור כמה דקות.
לפעמים מישהו מספר משהו מעניין או מגניב שקרה לו, ואני כמו כולם מתלהבת, ולאט-לאט נדלקת אצלי נורה שגם לי זה קרה. אבל אני אפילו
לא נזכרת מיד. זה כאילו יש משהו שמחזיק את הזיכרון ולא מתחשק לו להחזיר לי אותו עד שכבר אין ברירה. ואז בא לי להגיד לכולם, היי
הדבר הזה קרה גם לי איזה קטע, אבל אני ארגיש מטופשת כי כבר הגבתי כמו אחת שזה בחיים לא קרה לה.
“וואי איזה קטע אדיר! אף פעם לא ראיתי דבר כזה!!”
לאן הלכתי עם כל זה.
נוסטלגיה?
אני מפחדת שאני שוקעת אל תוך הנוסטלגיה ורוצה לחזור יותר מדי.
אני מתגעגעת לחברה שלי הילה, או ליתר דיוק, לאיך שהיה איתה בתיכון. היו לי רגעים קשים מאד והיא תמיד הייתה שם בשבילי, ורכעה על
האדמה לצידי, וחיבקה אותי. ובכיתי. והיא הייתה שם.
יותר מדי פעמים בכיתי כשהייתי בית ורציתי לבכות יותר חזק כדי שישמעו אותי ויבואו, ורציתי לחנוק את הבכי כדי שלא ישמעו. כדי לא להרגיש
שאני עושה בכוונה, או מתוך בושה, או איזו סיבה אחרת.
לפני שלוש שנים הייתה לי תקופה של כמה חודשים של ענן שחור מעל הראש שלא הצלחתי להתנער ממנו. וכשחשבתי שהוא עבר, אז בעצם
לא. לקראת פברואר, חברה שלי נדיה אמרה שלדעתה זה דיכאון חורף. קצת אחרי זה, בסוף החודש בערך, זה סופסוף הרפה וחשבתי שזהו.
שנה אחרי זה, זה חזר. כמובן לא זיהיתי מיד. הייתי קופאית בשופרסל, היו ימים טובים, ימים רעים. תקופת חגים. זה היה כשהתחלתי רק
לצאת עם מאיר.
היו פעמים שבכיתי עד שנרדמתי, לא יותר מדי אבל מספיק כדי לצבור הרגשה מדוכאת. פעם אחת חזרתי מהמשמרת ולא הצלחתי להירדם
מרוב עייפות ותסכול וכעס ודיכאון, וסימסתי למאיר בשלוש לפנות בוקר, והוא התקשר אליי, והקשיב לי בוכה. ובוכה. בפעם אחרת, סביבות
עשר בלילה, הוא פשוט קם ונסע אליי, ונשאר עד הבוקר.
פעם אחת בדרך חזרה הביתה פשוט הפסקתי ללכת. לא הייתי מסוגלת להמשיך לצעוד. התקפלתי בין שני רכבים חונים והתפרקתי. מאיר
שכנע אותי לנשום, בטלפון, ולקום, וללכת.
אני לא זוכרת מה כבר היה כל כך נוראי אז. אני רק זוכרת שהרגשתי ככה.
קלטתי שזה שידור חוזר מהתחושות שהיו בשנה שלפני לקראת הסוף. כשמצב רוח טוב בא לעיתים קרובות יותר ממצב רוח ירוד.
כשהתחלתי ללמוד במכללה, עד כמה שזכור לי לא היה לי דיכאון חורף. להפך, סמסטר א’ היה מצוין. נהניתי וכו’. אבל סמסטר ב’ הלך פיכסה,
למרות שזה לא השתקף בציונים שלי ורק בהרגשה הכללית. חשבתי שנשברה התבנית של חורף = דאון.
שנה ב’ הייתה סתם מוזרה. הלך בסדר בלימוידם, אבל מתוך לחץ לא מובן יצאתי מגעילה לכמה אנשים. לא ברור מאיפה זה הגיע. זה הזכיר
לי יותר מדי את עצמי מהתיכון, ואיך שהייתי בבית. קיוויתי, חשבתי שאני כבר לא כזאת. שצועקת בצורה מכוערת על אנשים שלא באמת עשו
משהו לא בסדר, ואם עשו, התגובה שלי הייתה מעבר לקיצונית. חשבתי שהתגברתי והשתניתי.
עכשיו בשנה ג’ אני אפילו לא יודעת מה היה לי. שבועיים מצוינים ואז הידרדרות איטית לפיכסה בראש, אבל זה לא הרגיש כמו מה שהי לפני.
חוסר חשק לדברים ספציפיים לעומת לבכלל. לאט לאט הגעתי למסקנה שאני במסלול הלא נכון, ולקח חודש וחצי עד שביקשתי סופית לעבור.
בשבועיים האחרונים של החודש וחצי הענן השחור נעלם. אבל יש עדיין לחץ מטורף, בכל זאת, שנה ג’. את הענן החליף מה שנראה כמו מצב
כפית עם קוטביות. כמה פעמים בשבועיים האחרונים אני צוחקת וצוחקת והכל מצחיק ומקסים ונהדר, כעבור שעות ספורות לא מצליחה
להפסיק לבכות.
חניכת פר”ח שלי השפריצה לי מים בפנים ובעיניים, כמעט פרצתי בבכי מולה. לא ברור אם נעלבתי, או כעסתי, או אם בכלל הרגשתי כלפיה
משהו. פשוט רציתי לבכות.
בימים לפני זה בכיתי מלחץ שלא אספיק לסיים פרויקטים, בכיתי מזה שקיבלתי מכה חזקה בחלק הרך בברך, ובכיתי מדברים שאפילו לא
הבנתי.
חבר שלי סיפר לי שהוא קיבל צו מילואים ובכיתי, כי זה נפל על חופשת הסמסטר שלי, וא6ני רואה אותו בקושי פעם בשבועיים, ואני מרגישה
יותר לבד עכשיו שאני בקשר לעומת לפני שהכרתי אותו, כי נקשרתי, ואני לא יודעת אם יותר מדי, ואני לא יודעת איך להרפות, ואני מפחדת
להיות בלעדיו, ונמאס לי להרגיש לבד דווקא כשאני תחת הכותרת “בת זוג”, ונמאס לי לנג’ס לו שנתקדם, ונמאס לי להתאפק מלנג’ס לו כי אני
רוצה שנתקדם, ונמאס לי לא להיות בטוחה אם אנחנו מוכנים להתקדם או אם הוא בכלל רוצה או אם אני רק רוצה כי פתאום כולם סביבי כבר
התחתנו או התארסו, כולל הרבה חברים חילונים שכאילו סטריאוטיפית אמורים להתחתן יותר מאוחר, אבל בעצם אני רציתי להתקדם עוד לפני
שכולם הודיעו אז אני לא סתם כבשה, אבל אז אני מפחדת שבעצם אני רק רוצה כי אז יהיה לנו “מותר” לשכב, ואולי אני פשוט צריכה קירבה?
אני יודעת שאני צריכה קירבה, אבל מה אם זה הדבר היחיד שאני צריכה? אינטימיות? ואני לא מקבלת מזה מספיק או שאולי אף פעם לא יהיה
לי מספיק, מסחינתי לבלות ימים מחובקת במיטה, ובעירום, לא בגלל הסקס אלא בגלל החום, עור נוגע בעור שאין לי את זה ואומרים שתינוק
שלא הניקו אותו זקוק למגע יותר, או שזה אלה שמוצצים אגודל? לא משנה, גם לאגודל הייתי מכורה עד גיל שמונה, ועכשיו אני מכורה
לחיבוקים, ללהימחץ על ידי גוף חם, אבל רק של מאיר, למה? כי ככה ההתנייה שעשיתי לעצמי, איכשהו אני צריכה חיבוק ממנו. לעיתים
רחוקות מאמא שלי דווקא, אבל היא לא פה. וכשאני שם, היא ואני דווקא לא מסתדרות. לפעמים של חברה יתאים לי. אבל בעיקר מאיר.
כנראה כי נוכחות פיזית שלו יותר קשה להשיג. אז אני בוכה.
אבל אז התברר שהמילואים רק ליום אחד.
התחלתי לאחרונה (וזה “לאחרונה” קצר, אולי שבוע-שבועיים) לחשוש שמה שאני צריכה זה לא מאיר, לא מאהב או בעל או גבר, אלא הורה.
סבתא. מישהו מבוגר ואחראי, שיגיד לי שהכל יעבור ויגרום לי להאמין בזה. לפעמים אני מפחדת שאני מתבלבלת. זה דבר נורא משונה
שמישהו ששוכבים איתו נהיה חלק מהמשפחה, בתור בעל, כשגדלים עם האיסור לשכב עם בן משפחה. מאין צצו לי מחחשבות כאלה? מרגיז
אותי שראיתי לפעמים קווי דמיון בין מאיר לבין אבא שלי. עוד יותר הרגיז אותי כשאבא שלי אמר את זה בקול רם, שהוא רואה דמיון. ועוד יותר,
כל פעם שאני רואה פרט קטנטן נוסף שדומה. במיוחד כשזה בדברים השליליים, הדברים שבגללם אמא שלי ואבא שלי לא מסתדרים.
כי לצערי, אני בתה של אמי.
לא רוצה.לארוצה. לא רוצה. מה לעשות שלא רוצה. היא בוכה, אני בוכה. היה יותר חמור בחטיבה.
נכון שהיה יותר חמור בחטיבה?
צרחתי לפעמים עד שהרגשתי שהראש עומד להתפוצץ. הייתי אלימה מילולית. לפעמים גם פיזית (עכשיו הציפורניים שלי הם ליופי ולא בשביל
לנעוץ באנשים) ולא ידעתי לבפסיק. אבל זה עבר.
זה שעכשיו יש לי תקופות בכי וייאוש כמו אז, או כמו הזיכרון של מה שהיה לי אז, לא אומר שחזרתי להיות כמו פעם נכון?
אבל גם אז הרגשתי לבד. לפעמים רציתי להיות לבד. אבל יש גבול.
הבעיה היא, שאף אחד לא שאל אותי איפה הגבול. ואני מפחדת לדרוש יותר מדי שלא יברחו ממני. אבל נמאס לי להתאפק פשוט נמאס לי אני
צריכה שיחזיקו אותי חזק ואני לא רוצה לפחד, עם כל רגע חולף, שזה הולך להיגמר הנה אוטוטו הוא יתנתק ממני הוא יפסיק לחבק אותי כי
נמאס לו או שהוא התעייף או שהוא לא מבין שאני צריכה עוד ודי כבר ראבעק אני רוצה להנות מהמעט שהוא נותן! אני רוצה להתמוגג לתוך זה
בלי פחד ובלי בושה כי כשאני מפחדת אני מפסידה ואז החיבוק שדווקא נמשך יותר ויותר זמן- לי בסוף נמאס ממנו כי אני פשוט מחכה שיגמר
כבר במקום להתמסר ואל תשאיר אותי לבד
אני מפחדת כי אין לי לנו עם מי לדבר
אנחנו צריכים לדבר על דברים חשובים ואני לא יודעת איך והוא לא יודע איך והיה נחמד אם ידעתי מי יכול לעזור
איך נסתדר? עם השינוי הרדיקלי מלהתראות פעם בשבועיים ללהתראות כל יום ולחלוק אותו חלל ושהבית, ה”מקלט” ואני שמה את זה
בסוגריים כי בית הוא לא תמיד מקלט אבל הוא ברירת המחדל- איך נסתדר כשהמקום אליו בורחים הוא משותף? ומה אם לא נצליח להפוך
אותו לבית, למקלט.
אולי בגלל זה היו לי תקופות יותר קשות- כשהרגשתי שאין לי מקלט. בשנה הראשונה של דיכאון חורף, לא סתם לא היה לי מקלט, אלא נזרקתי
מהבית הראשון שהיה לי מחוץ לבית הוריי אל תוך דירה מחורבנת עם אנשים שלא הסתדרתי איתם, למשך שנה. ואחרי זה, חזרתי לגור אצל
ההורים..לא שהם גרמו לסבל או משהו..פשוט, אם רוצים שם שקט, ננעלים בחדר. ואז המקלט הוא כבר כלא, לא משנה עד כמה נעים
הכלא.
בשנתיים האחרונות שהייתה לי דירה, היה לי מקום להיות בו. יצרתי מקום שהוא שלי, ובטוח. הבעיה שצצה היא שהייתי יותר מדי לבד במקום
הזה שהפכתי אותו לשלי. עכשיו אני חולקת חדר עם עוד שתיים ודירה עם עוד חמש, יש לי בדיוק קיר ששייך לי, אני מוקפת אנשים ואני רוצה
שהם לא יהיו כאן כדי שאהיה לבד ואני רוצה לא להיות לבד.
אני חוששת שמאיר לא רוצה להתנתק מהבית. שהוא בכל זאת מעדיף להישאר במקום הזה שהוא כנראה המקלט היחיד שהוא הכיר, כי אף
פעם לא היה לו מספיק רע שם בכדי שירצה לברוח, ואף פעם הוא לא עף החוצה ואף פעם לא גילה איזה נפלא זה ליצור את המקלט של
עצמך.
אולי הוא מפחד שלא נצליח.
גם אני.
אורושקה 